האמת, שהשאלה הזו טומנת בחובה סיפור מורכב למדי ומעניין לא פחות. למה בעצם צריך הזבוב להידמות לדבורה? ואיך זה בעצם קורה, שיש בע"ח מקבוצות שונות אבל דומים להפליא?
ראשית הבהרה, בהסברים כגון אלו, ע"מ לפשט את ההסבר, יש לנו נטייה להאניש או לספק הסבר מנקודת המבט שלנו. ברם, אנחנו לא יודעים מה בע"ח חושבים, אם בכלל. אבל אנחנו יכולים ע"פ מכלול התנהגויות ותופעות להעלות השערות או אפילו להסיק מסקנות המנסות להסביר תופעות כגון אלו. האנשת ההסבר נועדה להפוך אותו לנוח וברור יותר.
הדרך הקלה להבדיל בשטח בין דבורה לזבוב הוא לשים לב למספר פרטים. לדבורה מחושים ארוכים לזבוב קצרים. דבורים בד"כ שעירות בהרבה ולעיתים קרובות הן נושאות שקי אבקה ברגליים האחוריות.
תופעת החקיינות (mimicry) נפוצה בטבע, בד"כ אפשר למצוא אותה בקרב פרוקי-רגליים, דוחיים, זוחלים ואפילו צמחים. החקיינות הקלאסית היא ניסיון של גורם אחד להראות כמישהו אחר ע"מ ליהנות מאותו יתרון שיש למקור באופן טבעי. כלומר אם דבורה מעבירה מסר כלשהו המתריע על היותה מסוכנת, הזבוב יאמץ את אפיון המסר ע"מ לגרום לסביבה לחשוב שהוא דבורה ולהימנע מקרבתו. המסר הקלאסי הוא חזותי, בצבע או צורה אבל יכול להופיע גם בריח או אפילו קול.
ואיך יודע הזבוב איזה מסר להעביר? התשובה פה מורכבת למדי אבל כדי לפשט את העניין אומר שבתהליכי הברירה הטבעית (שאינה נפסקת לעולם) האבולוציה "מנסה" אינספור פתרונות לבעיות. חלק ממהלכי הפתרון נעשים במקביל ע"י רכיבים שונים במערכת, לעיתים כאלה שיש להם מכנה משותף כגון, בית-גידול דומה, מזון דומה, מימדים דומים וכו'. כאשר פתרון בערוץ אחד מוכח כיעיל, הוא יכול לשמש זרז להתבססות פתרונות דומים בקרב גורמים אחרים ובמיוחד כאלה הדומים במאפיינים האחרים כאמור לעיל. למשל: אם דפוס צבעי האזהרה של דבורים ממינים שונים הוא פסים בצבעי צהוב / כתום הרי כל גורם אחר שיפתח דפוס צבעים דומה ייהנה גם הוא מהמסר ובמיוחד אם אין למסר שלו כיסוי אמיתי.
רמאות תעבוד רק אם החקיין ישמור על יחס כמותי נכון מול המקור. אם יהיו יותר חקיינים מאשר המקור, המסר יתגלה מהר מאוד כבלוף והוא יהפוך ללא רלוונטי.
למעשה יש פה מעין קואליציה מוזרה. כאשר גורמים רבים מקבוצות שונות שלכאורה אין קשר בינם ולעיתים אף מתחרות, משתמשים באותו דפוס מסר, נוצר מסר-על המחזק יותר את המסר של הפרט. כלומר; טורף הנתקל פעם אחת בדבורה ונעקץ ילמד להיזהר מכל מה שמעביר מסר דומה גם אם הוא לא דבורה. ואם יש מגוון של עוקצים או בעלי טעם דוחה עם מסר דומה הרי זה לא משנה את מי יפגוש הטורף, אחרי הפגישה הוא ילמד להיזהר מכל מה שדומה לחוויה הלא נעימה. וגם מאלה שרק מרמים.
זבובי רחף כדוגמת הרקבן מציגים חקיינות משובחת למדי. ברם חדי עיניים יוכלי לראות את המחושים הקצרים וזוג כנפיים אחד האופייניים לזבובאים.
מכך אנו יכולים להסיק שזבובים דמויי דבורה החלו להופיע רק לאחר שהדבורים פיתחו צבעי אזהרה. סביר שכל זבוב שפיתח דפוס אזהרה דמוי דבורה לפני שהדבורים פיתחו זאת, פשוט לא שרד כי למסר שלו לא היה כיסוי ומשמעות. חקיינות יכולה להעיד לא רק על הקשר בין המקור לחקיין אלא גם על הטורפים עצמם. מסרים חזותיים מעידים על טורפים בעלי כישורי ראייה מסוימים. למשל: ראיית צבע טובה ואלו ערוצי צבע דומיננטיים אצלם. אם אנחנו רוצים לחקור דווקא את הטורפים אפשר ללמוד הרבה עליהם מהמזון שלהם.
עוד תובנה מעניינת, לכאורה טריוויאלית אבל לא פשוטה. כדי שמסר-על יעבור נכון הוא חייב להתקבל באותו המישור. כלומר לדבורה ולזבוב צריך להיות אויב משותף, כזה היכול להשליך את הניסיון הרע עם הדבורה כלפי הזבוב. לא תמיד מוצאים כזה ולכן לא תמיד פשוט להסביר מה הלחץ ההתפתחותי שהביא למסר המשותף. צריך לזכור שאנחנו רואים רק חלק קטן מהתמונה, חלקים רבים אבדו במהלך ההיסטוריה האבולוציונית, אחרים לא תמיד ברורים מאליהם ויהיו גם כאלה שלא נדע לעולם.
הרבגוניות בחקיינות יכולה להעיד שחשיבות המסר היא לא בהעתקה 1:1 אלא באפיון המסר. למשל; עצם הופעה של שילוב פסים בצבע כתום, צהוב לעיתים בשילוב עם שחור תפעיל אוטומטית את המסר. לכמות, רוחב ומיקום הפסים יש פחות השפעה. העובדה ששילוב הצבעים הזה מופיע גם בכתמיות אקראית מראה שהמסר יעבור בדרכים רבות אם ישמר הבסיס שלו. עד כדי כך שלעיתים קרובות מספיק כתם אחד בולט ומשמעותי בצבע אזהרה להשגת המטרה.
היקרונית הזו היא דוגמא לשימוש בדפוס המסר של שילוב צבעים מנוגד, צהוב ושחור מרחוק החיפושית עשוייה להראות כמו צירעה או דבורה ולרמות טורפים אפשריים.
חקיינות היא תופעה מרתקת (חלק מתחום התקשורת הבין-מינית) היכולה למלא ספרים שלמים ורעיונות למחקרים רבים. נגעתי רק בקצה העניין ומי שרוצה להרחיב יוכל למצוא מידע ברשומה על החקיינות וגם ברשת ובספרות.




0 תגובות לרשומה (שאלות כלליות אפשר להפנות בדוא"ל):
הוסף רשומת תגובה